המובן מאליו...

אמצע היום לחץ של מתדיינים, מבין כולם אני רואה מישהי נכה מטופחת מסודרת כזו ממתינה בין כולם, חלף לי בראש שבטח הכסא גלגלים זה משהו זמני בטח שברה את הרגל משהו....

אני מחפש את בעלה בכל האולם בסוף מוצא אותו, הוא מכניס אותה עם הכסא גלגלים לאולם ומתיישב לידה.

התחילו לעבור לי המחשבות למה הם פה, ומי רוצה להתגרש ממי ומה קרה פה...

אני רואה את הדיינים מתלחששים בינהם על ההסכם ואני מתחיל לעבור עליו וגם אני בהלם.

הדיין: "אוקי אז אני רואה שיש לכם הסכם גירושין, רק כמה דברים שלא ממש מובנים לי פה, את מוותרת פה על החלק שלך בתנאי שהוא יטפל בך? יקרא עלייך קדיש ויקרא לבת שלו על שמך? אני לא מבין, מה הולך פה"

האשה: "בדיוק, זו הכוונה."

אני מסתכל על ההסכם ומנסה להבין מה הולך פה? מה זו ההזיה הזו?

הדיין: "בואו נעשה סדר, מתי התחתנתם?"

האשה: "מה זה משנה, רשום הכל. תגרש אותנו וזהו. הכל חתום ומסודר, יאלה שחרר."

הדיין: "אני שואל את השאלות, לא אתם. מתי התחתנתם?"

הבעל: "לפני 20 שנה"

הדיין: "אוקיי וילדים יש?"

האשה: "רשום לך ילד אחד. נו באמת, מה כל השאלות האלו?"

אני שם לב שהדיין סבלני איתה ומנסה להבין מה הולך פה..

"אוקיי ומה סיבת הגירושין?"

הבעל: "לא מסתדרים"

הדיין: "ומה זה לא מסתדרים?"

האשה: "אני חולה נהייתי נכה יש לו מישהי אחרת, הוא יטפל בי בינתיים עד שאמות יקרא עליי קדיש ויקרא לבת שלהם על שמי,זהו, עוד משהו?"

כולם בדממה

כאילו מישהו זרק רימון הלם לתוך האולם, אני עם פה פעור, הלם של החיים שלי. אני מנסה לעכל את כל הטירוף הזה שהיא זרקה פה עכשיו.

הדיינים מוציאים את הגבר ומשאירים את האשה: "טוב בוא תספרי לי מה קורה פה?"

"אני לא מבינה למה אתם אוהבים לסבך הכל?"

הדיין הכי מבוגר מבין השלשה שנראה כמו הסבא של כולם מנסה להסביר לה "גב' אל תכעסי אנחנו רק מנסים להבין"

"מה יש לספר?"

"אני לא נגדך גברת, את צריכה להבין. אנחנו רק רוצים לדעת מה קורה פה.."

"התחתנו לפני 20 שנה, אנחנו מכירים מגיל 15 יש לנו ילד אחד, וזהו.. יום אחד הרגשתי כאבים בגב הלכנו לרופא אמרו שיש לי את המחלה. הקרנות, טיפולים, שום דבר לא עזר, בינתיים לא תפקדתי בבית... הילד היה אצל חברה שלי רוב הזמן, בעלי מצא מישהי אחרת וזהו הוא מטפל בי טוב, אני אוהבת אותו ולא כועסת עליו, זהו. זה הגורל שלי, זה מה שהשם שלח לי וככה אני צריכה לגמור את החיים שלי, גם ככה לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות, אין לי הורים ואין מי שיטפל בי, הוא מוכן להמשיך לטפל בי ואלה התנאים שלי וזהו. יאלה סיימנו?"

אני מסתכל עליה בהלם של החיים, כאילו היא מתעקשת למות, לא מעניין אותה מכלום, היא אבן חזקה כזו, עניינית מאוד, חסרת רגש עצמי...

הדיין: "את אוהבת את בעלך, אולי כדאי לנסות ל...?"

פתאום אני קולט שהשאלה הזו בכלל לא הייתה במקום ובא לי אני לקחת אותה בחזרה, איך שהדיין בא לטשטש את הישירות של השאלה היא מתחילה להתפרק שם:

"תגיד לי מה אתה עושה צחוק? 20 שנה אנחנו ביחד! עד שנקלטתי עשינו מליון טיפולים!! בטח שאני אוהבת אותו אבל מה אתה רוצה שאני אעשה אה? אההההה? אני אחזיק אותו בכוח?!! תראה איך אני נראית! תראה!!!

היא פתאום מורידה את הפאה שלה כשהראש שלה חצי קרחות "אתה היית נשאר עם מישהי כזו? אפילו את הצרכים שלי אני לא מסוגל לעשות נורמלי, על מה אתה מדבר תגיד לי, איפה אתה חי? מי ירצה אותי ככה אה? הוא גבר יפה, גבר טוב, מה הוא צריך אחת כמוני? הוא אפילו מקלח אותי, אתה שומע אותי? מקלח אותי!"

אני יושב שם קפוא לא מצליח לדבר, הדופק שלי על 200! בא לי לבכות בא לי לצרוח, אני מרגיש גולה בגרון שלי שעוד שניה היא קופצת החוצה

בעלה דופק בדלת ונכנס בהתלהמות "תעזבו אותה עכשיו עם השאלות שלכם! היא גם ככה חלשה נפשית, יש לכם הסכם, תאשרו אותו וזהו!"

היא מסתכלת עליו "הכל טוב רמי, תרגע"

"אז את מוותרת על החצי שלך בתנאי שיטפל בך?"

"בדיוק"

"את בטוחה?"

"נו גם ככה לא נשאר לי עוד הרבה זמן, יאלה תשחרר אותנו"

"אתה מתחייב לקרוא לילדה על שמה?"

"כן"

"וגם קדיש?"

"כן"

אמאלה שמישהו יעיר אותי מה הולך פה? הרב מבקש ממנה לצאת ומדבר עם הבעל: "מה זה באמת שיש לך מישהי אחרת?"

"עזוב נו מה זה משנה עכשיו?"

"דבר נו זה לא לפרוטוקול"

פתאום ההוא מתחיל לבכות אבל מה זה בכי!!

"אל תראה אותה ככה, אתה יודע איזו יפה היא הייתה? אין אחד שלא רצה אותה, זה המצב, היא התדרדרה מרגע לרגע התחילה לשנוא אותי הייתה צורחת לי שאמצא מישהי אחרת ושאני לא צריך לסבול בגללה, הבטחתי לה שאטפל בה אין לה הורים אין לה אף אחד, לא אכפת לי מהחצי שלה בכלל"

"מה הרופאים אומרים?"

"3 חודש"

"מה 3 חודש?"

"נשאר לה 3 חודש"

"ומי זו שאיתך?"

"מישהי שעוזרת לי עם הילד וגם איתה"

"היא בת זוג שלך ועוזרת לה גם?"

"כן"

"מה איך?"

"הרב אולי נסיים פה?"

הוא מכניס אותה בחזרה עם הכסא גלגלים והוא לצידה, ואני מסתכל על שניהם וכאילו המוח שלי נדפק... מה הולך פה?

הרב מאשר את ההסכם והם ממתינים לגט.

הם נכנסים לאולם, הוא גורר אותה עם הכסא, הם עומדים אחד מול השניה, הוא מגיש לה את הגט, היא מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו "תודה על הכל" שניהם בוכים והוא מוסר לה את הגט, נשארנו כולנו בחדר מעל חצי שעה, לא היה אחד שלא בכה, על הדיין המבוגר זה ישב ממש כבד הוא בכה כמו סבא שבוכה על הבת שלו ולא יכול לעזור לה בשום דבר, אני ברחתי לחדר הפנימי פרקתי שם ת'חיים שלי, הם נשארו עוד קצת באולם בלי שאף אחד יוציא מילה, כי מה אפשר לומר?

שניה לפני שהם יצאו היא הסתובבה עם הראש אלינו ואמרה לנו בחיוך "נתראה בעולם הבא"

הסתכלתי מהחלון ראיתי אותו מרים לה את הכסא גלגלים למדרכה בכזו מסירות נפש עד שלאט לאט עד הם נעלמו בין הבינינים...

היום אחרי חודשיים וחצי היא נפטרה.

יהי זכרה ברוך..

אז כן זו המחלה הקשה ביותר לאדם כשהתרופה נמצאת אך ורק אצלו, הגוף מפתח אותה וזו הבעיה, קוראים "המובן מאליו"...

החיים הם לא תפריט ואין בטוח בשום דבר, זכרונות של שגרה יהפכו לגעגוע רק הבעיה שאין מי שיחזיר לך אותם למגירה, צרה גדולה מתפנצ'רת ברגע שהיא שומעת מה יש לאחרים בחבילה, זה שאתה נושם זה לא אומר שאתה חי ההרגל כזה בַּדַּאי..

גם קופסא פשוטה שזרוקה לך בארון יום אחד תזכיר לך מה היה לה בפנים, מי קנה לך אותה, ומתי...

הכותב, המשודך המתוסבך

כתובת לרכישת ספרים : https://www.dos.co.il/