סיפור שלא ייאמן מהרב פינקוס זצ"ל

אודות נער מתמודד

הרב יחיאל פליסקין- מחבר הספר שתולים בבית השם

כולם כבר יודעים שהדרך לקרב את הנוער המתמודד היא: אהבה וכבוד, הכלה וקירוב.

אז למה אני כותב על זה שוב? כי המציאות מראה לנו, שהרבה מההורים שעומדים בנסיון הזה, צריכים חיזוק רב בנושא. גם אם הם מבינים בשכל מהו תפקידם, עדיין ברגש ובמעשה הדבר קשה מאד.

בפרט קשה הדבר להורים שעומדים מול 'תהליך ירידה' של הבן. אם הייתם רואים רשמית שהוא 'נושר', יתכן שכבר הייתם מקבלים את המצב ונוהגים בקירוב ואהבה, אך כעת כשהנכם רואים את הבן בתהליך נטישה איטי של כל מה שלימדתם אותו, הנכם עשויים לחשוב שדוקא העמדת גבולות היא שתבלום אותו... אך זוהי תקות שוא שלצערנו לא מתממשת... המציאות אומרת ש: העמדת גבולות אינה בולמת תהליך נשירה. נקודה.

 מעשה נפלא שסיפר הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל

כך סיפר הרב פינקוס: שמעתי מעשה נפלא. בחור ממשפחה מסוימת נפלט והחל להידרדר, אך אחרי תקופה הוא חזר הביתה לחיק משפחתו. שאלתי את אביו, כיצד קרה הדבר? והוא סיפר לי, שלפני שעזב הבן את ביתם, הוא קרא לבנו ואמר לו כך: "דע לך שאני אוהב אותך, ואפילו אם ח"ו תחלל שבת תישאר בני האהוב. רק בקשה אחת לי אליך: אם אי פעם תזדקק לסיוע כספי, אל תהסס לפנות אלי בכל מצב שהוא, ומתי שתרצה הנך מוזמן לחזור הביתה, כי אנו מחזיקים אותך כבננו לכל דבר!". מילים אלו - כך סיים בהתרגשות אותו אב - הן שהצילו אותו"!

כלל הדברים, מסיים הרב פינקוס, אין להרחיק את הילדים הללו, כי בסופו של דבר כולם חוזרים בעז"ה, ואם מרחיקים אותם יכול להיווצר מצב שחלילה לא יהיה להם לאן לשוב! (עפ"י אהל מרים, שיחות הגר"ש פינקוס זצ"ל בעניני חינוך, מעמ' כב).

הסיפור הזה לכאורה מעורר שאלה. עד עכשיו היינו סבורים, שאם כבר הילד הגיע לאן שהגיע, אז יש לומר לו שאנו בכל זאת אוהבים אותו. אבל כאן שהילד עדיין בעיצומו של תהליך התדרדרות, ולהודיע לו שגם כשימשיך להתדרדר נמשיך לאהוב אותו – זה נשמע לכאורה מוגזם!

אבל, זו האמת! מדוע? כי זו בדיוק אהבה שאינה תלויה בדבר – אהבה בלתי מותנית. ולכן היא היחידה שיכולה באמת להשפיע על הילד בזמן המשבר הקשה שהוא עובר.

 "צריכים לתת לבן או לבת לעשות מה שרוצים"

הבה ונקרא את דברי הגאון רבי משה הלל הירש שליט"א, ראש ישיבת סלבודקה, בהסכמתו לספר 'בוסר המלאכים':

ידוע לדאבוננו על לא מעט מקרים שיש בנים ובנות שבעוה"ר עוזבים בית הוריהם ועוזבים דרך היידישקייט לגמרי, ולפני שזה קורה בדרך כלל יש מצב בבית של מחלוקות, שהבן או הבת דורשים לעשות דברים שלא מתאימים לדרך הבית, וההורים מקפידים שאי אפשר להתנהג בצורה שונה מהבית, ויש בזה כל הזמן ריב וכעס... וכל זה נגמר עם סוף טראגי של עזיבת הבית והדת... לדעתי (בלי להיכנס בפרטים וחילוקים בכלל) בשלב שלפני היציאה ויותר מוקדם, צריכים לתת לבן או לבת לעשות מה שרוצים, ובמלוא גיבוי וחום ואהבה מההורים ועל ידי זה הם יחזרו, עכ"ל.

בהמשך הדברים מסייג הגאון שליט"א את הדברים וכותב שאין זה כלל קבוע ויש להתייעץ בכל מקרה עם רב פוסק גדול, ומסיים: "אבל זה אני יכול להעיד ששמעתי מכ-25 משפחות שמעידים שהדרך הזו עזרה להם".

הוי! יכלנו למנוע אלפי מקרים של קלקול חמור, אילו ההורים היו מתחילים עם הקו החיובי בתחילת תהליך הנשירה, ולא ממתינים לרגע שאחרי. אבל מה לעשות, רוב ההורים לא מקבלים הדרכת אמת כזו בזמן הנכון. וגם אלו שמקבלים את ההדרכה בזמן, פעמים רבות מתקשים ליישם אותה.

 הרב יחיאל פליסקין - יו"ל ע"י ארגון 'שתולים - להצליח בחינוך'טל: 0527614899  

אם ברצונכם לקבל חוברות ומאמרים נוספים בעניני חינוך
הצטרפו לרשימת התפוצה של 'שתולים', בדוא"ל:  Ymp803@gmail.com 

להארות ותגובות בנושאי החוברת
ניתן לפנות ישירות למחבר
דוא"ל: Ymp803@gmail.com