בס"ד

מחמאות/ביקורת- מאת הרב יחיאל פליסקין (מחבר הספר שתולים בבית השם)

כיצד משנים את הרגלי המחמאות\ביקורת?

המשימה הראשונה של ההורים, היא בתודעה. חשוב לדעת כי:
1) כעת [ככל הנראה] הילד שומע הרבה יותר ביקורת מאשר שבחים.
2) ריבוי הביקורת מחבל באישיותו של הילד, ומעלה את רמת הסיכון הרוחני שלו.
3) כדי להצליח לחנכו, צריך שהוא ישמע הרבה יותר שבחים מאשר ביקורת.
4) אם ההורים רוצים לתקן את המצב, עליהם להשקיע מאמצים לאורך זמן, וממש להילחם עם עצמם כדי לעשות שינוי.
אחד המחנכים נוהג להמליץ להורים להקליט את עצמם בשעות האינטראקציה עם הילדים, ואז לשמוע את ההקלטה, וכך יוכלו לעקוב אחרי עצמם באופן ישיר. 
אינני יודע אם המלצה זו פרקטית דיה. יתכן שאפשר להמליץ על עצה קצת יותר מעשית, שכל אחד מההורים יקשיב להורה השני בשעות שהם עם הילד [כי לאדם כלפי עצמו קשה לשים לב לכך], ולרשום לעצמו כמה מחמאות השמיע ההורה ביום אחד, ולעומתם כמה דברי ביקורת נשמעו באותו יום, וכך לקבל תמונת מצב מדויקת. 
אבל כך או כך, הורים רבים אשר שמעו או קראו דברים ברוח זו, וניסו לעשות שינוי עם עצמם, חזרו והתלוננו לאחר זמן כי לא נעשה שינוי של ממש. זה החזיק מעמד יום או שבוע, אולי אף חודש ויותר, אך לבסוף כשחלפה ההתלהבות הראשונית, הם שבו להשמיע באזני הילד את מה שהיו משמיעים באזניו עד עתה, כלומר ביקורת, הערות, נזיפות, ואולי אף השפלות וכינויים שליליים.

שינוי התפיסה הפנימית
מה הסיבה לכך? משום שמה שקובע באמת, הוא התפיסה הפנימית של ההורים. כל עוד הם רואים את הילד במחשבתם כאדם מלא בחסרונות וחולשות, עצלות וחריגות-משמעת, ובליבם שוכנת באורח קבע התרעומת "מדוע הוא כזה, ולמה הוא לא מתאמץ יותר, איך הוא לא רואה אף אחד חוץ מאת עצמו, וכיצד הוא לא חושב על העתיד". כאשר אלו הן המחשבות שבלב, הן תפרוצנה החוצה! אם נחסום אותן מכאן - הם יצאו משם. אם הם ישתקו יומיים - ביום השלישי הם יתפרצו. אפילו אם ישתקו למשך שנתיים - זה לא באמת יפתור את הבעיה. העיניים של ההורים מביעות הכל, הבעות הפנים שלהם, הם לעולם לא יצליחו להסתיר את תחושתם הפנימית כלפי ילדם. יש שקיפות, הילדים אכן יודעים בדיוק מה ההורים חושבים עליהם.
הפתרון האמיתי נעוץ בשינוי התפיסה הפנימית כלפי הילד. כלומר, שההורה יאמץ לו מבט חיובי כלפי הילד, שעיקר הילד בעיני ההורה יהיה המעשים הטובים שהוא כן עושה, וכל הפעמים בהם הוא נמנע מעבירות או מהתנהגות שלילית. ואילו החסרונות שלו, או החטאים שלו, ייתפסו בעיני ההורה כדבר שולי, צדדי, שאינו שייך לעצם מהות הילד. שהמחשבה הראשונית שלהם אודות הילד תהיה "הוא טוב, הוא צדיק, הוא משתדל, יש לנו נחת ממעשיו הטובים", ואפילו "יש לקב"ה נחת ממעשיו הטובים", ורק כמחשבה צדדית נחשוב גם ש: "יש לו חסרון כזה וכזה", או "עליו להתאמץ יותר", אך בשום אופן לא להגדיר את עצם מהות הילד דרך מעשיו השליליים.
ניתן לתת עצה מעשית לכך. קחו פנקס, ורשמו בכל יום מעשה טוב אחד, או מידה טובה שיש בילד, או איזה לימוד זכות על מעשים שליליים שעשה. מיום ליום יצטברו עוד ועוד נקודות אמיתיות. קראו את הפנקס שוב ושוב, החדירו אותו למוחכם וליבכם. אמרו לעצמכם תמיד, שהפנקס הזה מבטא את אישיותו האמיתית של הילד. שתפו גם את בן הזוג בפנקס. במשך הזמן יתרחש בתוככם שינוי תפיסה פנימי, והתפיסה החיובית תקרין החוצה כלפי הילד. בשלב זה, גם אם לא תיזמו מצידכם שום אמירה מיוחדת, הילד ירגיש שאתם מעריכים אותו. כי אם זה מה שאתם מרגישים, אתם משדרים לו זאת בהרבה דרכים, כולל אמירות טבעיות שיוצאות מפיכם בטבעיות גמורה, פשוט משום שזו באמת ההרגשה הפנימית שלכם, והוא מרגיש בזה, וכך הוא שואב כח לשיפורים נוספים.

השינוי מתחיל בהורה עצמו
אולם בזה עדיין לא הגענו אל השורש הראשוני של מידת הביקורת. משום שהרבה מן ההורים מסתכלים על עצמם במבט שלילי. המעשים השליליים שלנו צצים ועומדים מול עינינו, ואנו תמיד מרגישים שלא יצאנו ידי חובתנו כלפי המקום. כאשר זוהי התפיסה העצמית של ההורה, יהיה לו קשה מאד לאמץ גישה הפוכה מול ילדו. כי התסריט השלילי המוטבע בליבו, משפיע על גישתו כלפי אחרים, והופך גם אותו לשלילי. 
ובכן, העצה האמיתית היא שכל הורה יאמץ לו גישה חיובית כלפי עצמו. וכפי שכתב הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק זיע"א: "הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה ועבודה, אם מעט ואם הרבה ויהנה ממנו, מה שאין כן אם אינו נהנה ושמח, ורוצה בגדולות ונפלאות ממנו - דוחים אותו למחשבת חוץ [-כלומר מחשבתו נפלטת ממחשבות קדושה למחשבות שליליות], כי מי שרוצה לכנוס במקום שאינו ראוי - דוחין אותו לחוץ. הנה אהובי, למה יחפצו בגדולות, ודאי מהראוי לומר מתי אגיע למעשה אבותי, ואפילו הכי יהיה שמח מאד בעסק עבודתו של עכשיו, ובשמחה של מצוה זו יזכה לגדולה ממנה [-כלומר, ע"י השמחה במצוות שעשה, יזכה להוסיף ולרכוש מדרגות נוספות] (עפ"י ספר פרי הארץ, מכתב כב).
אבל כמובן, גם שינוי תפיסה זה אינו מגיע בנקל. ובכן, מומלץ בחום לכל יהודי, לעשות "תרגיל חשיבה חיובית". לקחת לו כמה דקות ביום, או אפילו כמה פעמים ביום, ופשוט להתבונן בעצמו כמה מצוות הוא קיים היום [אפילו אם הן לא נעשו בצורה מושלמת], וכמה זכויות הוא רכש לו במעשיו הטובים, ופשוט לשמוח בהם, ולהודות לה' שזיכה אותו לכך. ואף אם הוא יודע בעצמו, שבין מצוה למצוה הוא נכשל בחטא כלשהו, מכל מקום בשעת ה"תרגיל" יש להתעלם מן העבירות בינתיים, ולהתמקד אך ורק בחלקים הטובים הקיימים בו. 
אכן, בנוסף לכך צריך כל יהודי גם לערוך חשבון נפש בקביעות, כדי לדעת איפה הם חסרונותיו ומה עליו לתקן, ואם מוצא בעצמו חטא – להתחרט עליו ולחזור בתשובה. אבל מה שקובע כאן הוא הפרופורציה בין המחשבות החיוביות לאלו השליליות. לפי עצת רבותינו, רוב מחשבותיו של יהודי אמורות לעסוק במה שיש לו ברוחניות, ורק בזמן מוגבל עליו לעסוק במה שאין לו. זו הדרך המובילה בית א-ל, וכמובא בהרבה מספרי החסידות.

"אבל הוא צריך לדעת שהוא לא בסדר"
למעשה, המטרה של המחמאות החוזרות ונשנות, אינה רק כדי שהילד ידע שהוא טוב בפרטים מסוימים, כאלו או אחרים. עיקר המטרה היא שרצף המחמאות ודברי ההערכה ישדרו לילד, או לנער - יהיה מצבו אשר יהיה - מסר כולל: "אנחנו מרוצים ממך איך שאתה", "אתה טוב בעינינו", "אל הנער הזה התפללנו", "הקב"ה שמח ומתפאר בך!". כאשר המסר הזה נקלט בבהירות בלב הילד, אזי גם הוא יפתח גישה חיובית כלפי עצמו, ויהיה שמח ומרוצה מעצמו. המצב הזה, של יהודי ששמח במעשיו הטובים, הוא המצב האופטימלי, שממנו הוא יוכל לצמוח ולפרוח במקסימום האפשרי.
ברם, ישנם הורים המתנגדים לדרך זו, והם טוענים: "אבל הילד צריך לדעת שהוא לא בסדר. עליו לדעת שאנחנו לא מסכימים לדרך שלו, ושהוא חייב לעשות שינוי עם עצמו. אם נחמיא לו תשעים אחוז מהזמן, והוא יבין מזה שאנחנו מרוצים ממנו כבר עכשיו, אז הוא יחשוב שהכל בסדר, ויישאר עם חסרונותיו לנצח".
ובכן, אין הדבר כן! ההיפך הוא הנכון. יש לכל אחד מילדינו, הרבה דרכים לדעת מה מצבו האמיתי, ואיפה הוא צריך להשתפר. 
ראשית - לא אמרנו שאין לומר לילד ביקורת או מוסר, אלא שזה צריך להיות המיעוט. כאשר אותו ילד ישמע מאיתנו - בזמנים המתאימים - שלדעתנו עליו להשתפר בתחום פלוני אלמוני, הרי הוא שומע את הדברים, ומבין שאין סתירה בין שתי העמדות שלנו. מצד אחד אנו סבורים באופן כללי שהוא טוב ומקסים, ומצד שני לדעתנו עליו להשתפר בנקודות מסוימות.
שנית - הדוגמא האישית של ההורים היא בעלת השפעה מכריעה. כשאנחנו כותבים "דוגמא אישית", עלולים הקוראים לחשוב כאילו הכוונה רק לאנשים צדיקים במיוחד, אשר אין בהם רבב, אך לא לזאת כוונתנו. אם ההורים הם אנשים ערכיים, האב לומד תורה כפי יכולתו, האם משתדלת לנהוג בצניעות כפי כוחה, שאיפת חייהם הפנימית היא לעבוד את הקב"ה, והם שואפים שדרך חיים זו תעבור גם אל הילדים – הרי מלאכתם נעשית מאליה. בעצם העובדה שבנם [או בתם], חי איתם בבית, שומע באופן טבעי את השקפת עולמם, וקולט לתוכו את האוירה שהם משדרים, הנה הוא סופג לתוכו את עולמם הפנימי ללא מצרים, וקולט לא רק את הדיבורים המסוימים שנאמרו, אלא גם את הלך רוחם הפנימי, ואת רגשותיהם הרוחניים. 
ואדרבה, ככל שהקשר שלהם עם הילד יהיה יותר טוב [למשל: על ידי שהתקשורת ביניהם תהפוך לחיובית, ככל האמור לעיל], הוא יהיה יותר מקושר אליהם, ויקלוט עוד יותר את עולמם הפנימי לתוכו.
שלישית, אנו שולחים את הילדים למוסדות תורה, והם לומדים שם תורה ויראת שמים. גם אם הילד המסוים שעליו אנו דנים אינו נמנה בין המצטיינים, ואינו יודע את כל מה שלומדים בכיתה, מכל מקום הוא עדיין קולט שם המון תורה, הלכה, מוסר, והשקפה יהודית. גם אם נדמה לנו שכל זה אינו משפיע עליו לטובה, כי איננו רואים אצלו תוצאות חיוביות עכשיו, עדיין הדברים נכונים. דברי התורה שהוא למד נטועים עמוק בליבו, ואף מחייבים אותו להתנהגות הולמת. יתכן שכעת יש לו כל מיני מחסומים המפריעים לו לקיים את הדברים למעשה, אך כאשר יהיו לו תנאים מתאימים [ביניהם: דימוי עצמי חיובי, לאור כל האמור במאמר זה], יצוצו הידיעות האלו ממעמקי ליבו אל שפת המעשה, ויורו לו את הדרך הנכונה.

הרב יחיאל פליסקין - יו"ל ע"י ארגון 'שתולים - להצליח בחינוך'טל: 0527614899  

אם ברצונכם לקבל חוברות ומאמרים נוספים בעניני חינוך
הצטרפו לרשימת התפוצה של 'שתולים', בדוא"ל:  Ymp803@gmail.com 

להארות ותגובות בנושאי החוברת
ניתן לפנות ישירות למחבר
דוא"ל: Ymp803@gmail.com