בס"ד

כיצד נאהיב את התורה והמצוות על ילדינו- מאת הרב יחיאל פליסקין (מחבר הספר שתולים בבית השם)

פרק יג. המחסום הגדול - "אנחנו לא יכולים לשאת את המחזה"

יש הורים שפשוט אינם מסוגלים לעמוד בפני מצב בו בנם המתבגר אמור לקום לתפילה והוא ישן, או שמסרב לברך ברכת המזון, ועלול 'לברוח' במקום 'לברך', או כדומה. ישנם כאלו, שעלולים ממש לחוש לחץ או כאב פיזי, מכך שהילד אינו מקיים מצוה מסוימת. הם לא מצליחים להמשיך בשגרת יומם, וללמוד או להתפלל בעצמם. הכסא הריק של ילדם, שואג באזניהם.
ברם, לכל מטבע יש שני צדדים. מצד אחד, יש את חובת חינוך או חובת תוכחה ו'ערבות', המהדהדת בראשם של ההורים ואינה נותנת להם מנוח, ומצד שני יש לדעת, כי כאשר אנו נמנעים מלהעיר להם מהנקודה שבה אין ליבם יכול לשאת את הביקורת, אין זה רק 'לא לעשות' וכאילו לברוח מהזירה, אלא יש כאן 'קום ועשה', של פיתוח כח הבחירה! 

התורה הקדושה מצווה אותנו על הבחירה, ככתוב רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה, אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וגו' (דברים יא) וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל, יט).

כאשר אנו מעבירים את השליטה של ילדינו המתבגרים לעצמם, אנחנו בעצם מאמנים אותם במידת הבחירה, והופכים אותם ל'בוחר' מיומן יותר. ויש בכך מעלה גדולה. שהרי בדורנו, הפיתויים החומריים גדולים, בפרט לבני הנעורים. ואחת הדרכים העיקריות להתמודד עם הפיתויים, הוא להרגיל את הילד ב'בחירה', ולעורר את המצפון שלו. ילד כזה, נעשה לגנרל מלומד כבר מנעוריו, ועל כן כשיעמוד מול פיתויים חריגים, יהיה לו יותר כח להשתמש בכח הבחירה שלו ולבחור בטוב. לעומת זאת ילד שעזרנו לו וסייענו לו לבחור על כל צעד, לא הספיק לפתח את 'שרירי הבחירה' שלו, והוא עלול ליפול שדוד עם הנסיון המשמעותי הראשון.
מה נאמר, זה די מפחיד למסור את הבחירה בידי ילדים בני שלש עשרה, שהרי הם עלולים לבחור מדי פעם ברע... אכן, מה שיכול להרגיע אותנו היא הידיעה שמי שהפקיד בידי הילדים את הבחירה הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, שכידוע נער מגיל בר מצוה מחויב בכל המצוות, אם ח"ו חילל שבת בעדים והתראה - עונשו מיתה, אם קידש אשה - מקודשת, גירש - מגורשת. אז כנראה שיש בהם את הכוחות המספיקים לקחת אחריות על עצמם.
זאת ועוד, בספרים הקדושים מבואר כי לכל יהודי יש "איזור אישי" משלו שאסור להתערב בתוכו, וכאשר מתערבים בו גורמים נזק הן למוכיח והן למוכח, כי נוצרת תערובת לא בריאה. 

כמו שכתב בספר ליקוטי הלכות לרבי נתן מברסלב זיע"א: כי תשא את ראש בני ישראל וכו', ולמה לו למנותם, שלא יתערבו יחד ולא יכנוס אחד בגבול חברו, כי צריכים לצמצם התלהבות הלב שלא יצא מהגבול שלו לגבול חברו, כי אע"פ שכל ישראל נחשבו כאיש אחד, אעפ"י כן כל אחד ואחד מישראל יש לו צמצום וגבול בפני עצמו, כי כל אחד יש לו שיעור בלבו לפי מדרגתו... וכן כל אחד עובד אלוקים כפי מדותיו הטובים... ואסור להרוס את הגבול שלא יתלהב יותר מדאי לכנוס לגבול חברו. כי פעמים גם בני ישראל הכשרים יכולין להפיל אחד את חברו על ידי שינוי דעותיהם, ובשביל זה נצטוו למנותם שיהיה נמנה כל אחד ואחד בפני עצמו (עפ"י הלכות תפילת המנחה, ז, יד).

היכן הם גבולות המרחב האישי של כל אדם? את הגבול המעשי ביארו גדולי הפוסקים, וכאשר מקיימים את דבריהם, נמצא שמשאירים לחניך את האיזור הפרטי שלו שכל כך נחוץ לבריאות נפשו.

וכך כתבו הפוסקים: מי שיודע שלא יקבלו דבריו - אין להוכיח! ואשר אמרו חז"ל, שחייב אדם להוכיח את חברו עד שהמוכח ינזוף בו, מדבר כשמוכיח איש את אחיו, שרשאי לדבר לו קשות כל כך לפי שלבו גס בו ואוהבו, רק דברים קשים אינו יכול לסבול, אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו, עד שיבא לידי רע יותר, אין להוכיחו (עפ"י ספר חסידים לרבינו יהודה החסיד סי' תיג, מובא במשנה ברורה סי' תר"ח).

אכן, אין זה קל למי שהתרגל עד היום לא כך, ובפרט אם כך ראינו אצל ההורים שראו אצל הסבים שראו אצל הוריהם, ולמעלה בקודש. יתכן שאז זה היה טוב וראוי, אבל עכשיו כשאנו נדרשים לפרוץ את המעגל הזה, ולעשות שינוי, ולשתוק ולהתגבר, זה לא קל, אפילו קשה מאד. צריך להתאפק ולנשוך שפתיים כל פעם מחדש, וגם זה נכלל במאמר המדרש 'על כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער'.

הרב יחיאל פליסקין - יו"ל ע"י ארגון 'שתולים - להצליח בחינוך'טל: 0527671485  

אם ברצונכם לקבל חוברות ומאמרים נוספים בעניני חינוך
הצטרפו לרשימת התפוצה של 'שתולים', בדוא"ל:  Ymp803@gmail.com 

להארות ותגובות בנושאי החוברת
ניתן לפנות ישירות למחבר
דוא"ל: Ymp803@gmail.com