פעמים רבות, אנו עדים למעשה של זולתינו שצורם לנו , וחשים ש"חובת ההוכחה" מוטלת על כתפנו, ומכאן הדרך לצרור המילים שיצאו בשצף קצף מפינו - קצרה.

ואו אז, במחשבה שניה, כאשר אתה "מבין" שאולי פרקת מעליך את אשר על ליבך, אך יתכן והשגת בדיוק את המטרה ההפוכה - כי המוכח חש פגוע, ו"חובת ההוכחה" שדבריך לא נשמעו, עוברת אליו...

אשר על כן, מצווה לנו התורה "הוכח תוכיח את עמיתך - ולא תשא עליו חטא"

עליך להוכיח בצורה מכבדת,  הארה ולא הערה, הוכחה ולא תוכחה, בזה יפה כוחו של המשל, בו האדם אובייקטיבי ופתוח לקבל את המסר ומגיע לכלל תובנה.

שלמה המלך החכם מכל אדם כתב "אל תוכח לץ פן ישנאך - הוכח לחכם ויאהבך"(משלי ט' ח') ומבאר השל"ה הקדוש: אל תגיד לאדם המוכח - אתה לץ ותמנה את חסרונותיו,  כי אז יצרת אצלו חסימה , ודבריך יפלו על אוזניים ערלות. אדרבה, אמור לו: חכם אתה , ואין ההתנהגות שדבקה בך , מתאימה לך.

במילים אחרות : בגישה שאתה לץ - הדבקת לו סטיגמה,  דבר שיגרום לו רק ל"אמת" את התוית שהצמדת לו,בניגוד לגישה המומלצת לקוראו בתואר "חכם" אשר מפרידה בין המעשה לאדם (הגישה הניירטיבית) אשר רק תפתח את אוזניו לכדי הפנמה של המסר המכבד.

מניסיון, האמירה תוך כדי שמירת כבודו של הילד/החניך, מניבה בסופו של תהליך, את המטרה הרצויה שלשמה ניגשנו למלאכת ההוכחה וההארה. 

אכן חז"ל בתלמוד (גיטין ו' ע"ב) כאשר הורו לאדם לבדוק עם בני ביתו מספר פרטים בהכנות לקראת שבת, הוסיפו משפט שתרגומו : אמור את הדברים בנחת - כדי שהדברים יתקבלו, משמע שזה לא רק המלצה בעלמא,  אלא תנאי להטמעת המסר החשוב.

זיכרו : עצורו בטרם תגיבו, כי מה שרואים אחרי שיקול הדעת, לא רואים כשהתגובה היא נמהרת ואימפולסיבית.