בס"ד

כיצד נאהיב את התורה והמצוות על ילדינו- מאת הרב יחיאל פליסקין (מחבר הספר שתולים בבית השם)

פרק י. ההסבר הכי משכנע - זה עובד!!!

מעל לכל, יש סיבה אחת מצוינת, שאיש אינו יכול לעמוד בפניה - זה עובד, רבותי, ועובד מצוין! צאו ובדקו זאת בכל מקום שתרצו; אצל ילדיכם, ילדי בני משפחתכם, חברים שכנים וידידים - ככל שיש פחות כפייה, יש בסופו של דבר יותר הצלחה בתורה ויראת שמים. כפי שהתבטא הגאון רבי יהודא שפירא זצ"ל, מראשי כולל חזון איש: אלו שויתרו לילדיהם - הצליחו בחינוך, ואלו ש'החזיקו אותם קצר' - לא הצליחו! (מפתח החינוך ח"א עמ' נט, לרבי עמוס גרין שליט"א).

סיפר הרה"ג ר' יהודה גרינוולד שליט"א - תלמיד חכם מובהק ובעל תשובה ותיק - על תחילת דרכו בחינוך ילדיו: 
אני יכול לספר מנסיוני, כי כאשר בני החל להתפלל בבית הכנסת, הייתי מודאג מאד. ראיתי אותו יושב ובוהה באויר, כשהסידור מונח לפניו. מפעם לפעם הייתי מעיר לו, לעתים בחוסר סבלנות ובכעס. היו ימים שכל התפילה עברה עלי במחשבות, "מה עושים איתו? מדוע אינו מתפלל כראוי?", והחששות מפני העתיד לא נתנו לי מנוח.
לאחר מכן התחלתי להסתכל סביבי. התבוננתי בילדים המתפללים ותגובת הוריהם. נתתי עיני בתלמידי החכמים, שתוצאות החינוך הטוב שלהם ניכרות בילדיהם. מימיני ישב ראש ישיבה והתפלל, כשלידו יושב בנו בן התשע ובוהה. מפעם לפעם הוריד הילד את עיניו לסידור ומלמל כמה מילים, קם מכסאו, הסתכל לכל עבר וחזר לומר כמה מילים. אביו ישב לידו והתפלל, כמעט ללא כל שימת לב לבן. בחנתי תלמידי חכמים חשובים אחרים, וגיליתי תמונה דומה. 
לעומת זאת, מצאתי אצל אברכים בינוניים, תגובות עצבניות כלפי הילדים והערות ללא גבול, כאשר ניכר כי הילדים אינם מקשיבים ועושים ככל העולה על רוחם.
לקח לי זמן להבין - מסכם הרב גרינוולד - כי אינני יכול לצפות מבני בן השבע שיתפלל כמו איש מבוגר, וכי כל תפקידי כרגע הוא, להרגילו לבוא בקביעות לתפילה ולהתפלל כפי יכולתו. כמו כן עלי להשתדל להוות דוגמא חיובית עבורו, בתפילתי ובהתנהגותי בבית הכנסת ולדאוג לכך שנתפלל במקום, שבו מתפללים ברצינות. כמובן שעלי למנוע מבני מעשים חריגים, שלא יסתובב סתם בבית הכנסת ושלא יפריע בתפילה. בצורה כזו, מרגילים את הילד להתפלל וברבות השנים הוא יפנים את הדוגמא האישית של האב ואת האוירה הרצינית בבית הכנסת, ויתפלל כראוי (לדעת בארץ דרכך עמ' 283).

העצה הזו פרקטית ומעשית, ואינה דורשת כל הכנה. ניתן ליישמה החל מהיום, כבר מהרגע. פשוט לא לכפות את הילד לשום דבר שבקדושה, בין אם מדובר בתפילה, ברכות, זימון, נטילת ילדים, הנחת תפילין, לבישת ציצית, קידוש בשבת, תקיעת שופר, נטילת לולב, לימוד תורה [לא כולל חובות בסיסיות של הת"ת או הישיבה, שהוא מחויב כלפי המסגרת] או כל מצוה אחרת - אין להכריח, אין לצעוק, אסור להעניש, לא לומר ביקורת, או לכעוס. רק להזכיר פעם אחת, ולכל היותר פעמיים, ואף זאת רק בטון נעים, ובלי קורטוב של לחץ.
כמו כן אם הוא מקיים את המצוות, אך באופן מרושל או חלקי, ואנחנו ממש להוטים להסביר לו ש'ככה לא מקיימים את המצוה', או רק להראות לו מה שכתוב במשנה-ברורה סעיף פלוני, או רק לייעץ לו עצה טובה ש"אם אתה כבר טורח לקיים, לפחות תקיים כהוגן" - בדרך כלל זה לא כדאי ולא מומלץ. התזכורות והנדנודים האלו, בהחלט יוצרות תחושה של לחץ, והלחץ הוא רעל מסוכן לילדינו. זה כל הענין.

הרב יחיאל פליסקין - יו"ל ע"י ארגון 'שתולים - להצליח בחינוך'טל: 0527671485  

אם ברצונכם לקבל חוברות ומאמרים נוספים בעניני חינוך
הצטרפו לרשימת התפוצה של 'שתולים', בדוא"ל:  Ymp803@gmail.com 

להארות ותגובות בנושאי החוברת
ניתן לפנות ישירות למחבר
דוא"ל: Ymp803@gmail.com