בס"ד

מחמאות/ביקורת- מאת הרב יחיאל פליסקין (מחבר הספר שתולים בבית השם)

מה קורה כתוצאה מריבוי ביקורת?

אולם הבה נתבונן לרגע, מה קורה בליבו של ילד ששומע ביקורת מרובה? ובכן, התגובה הראשונית המתעוררת בקרבו, היא תחושה של כשלון, ו"אני לא בסדר". אולי אפילו "אני חוטא". כאשר הביקורת חוזרת ונשנית, הרי התחושה הזו מתעצמת, ומתחילה לאיים על שלמות הנפש של הילד. וכאן מתחלקים הילדים לשלש סוגי תגובות:
'הכנוע' – אם הילד מטבעו נוטה אל הכניעה, הרי הוא סופג את הביקורת אל תוכו מבלי להתנגד, וכך נפער בליבו פצע ענק. הדימוי העצמי שלו מתרסק, הוא אכן מאמין לשפע ההערות והביקורת, ואוחז את עצמו לכשלון אחד גדול, אחד שאין לו רצון טוב, ולא משקיע מספיק בלימודים. התסריט הזה נחקק בליבו במלא העוצמה, והוא אכן ממשיך להיכשל ולהפסיד בכל תחום. עד ש... לפעמים ההורים קולטים שהילד במצוקה, ואז מתעוררים לשנות כיוון.
'הלוחם' – אם הילד מטבעו לוחמני וכוחני, אזי הוא לא מוכן לספוג את הביקורת, והוא משיב מלחמה שערה. על כל הערה – מגיב בקולניות. על כל הטפת מוסר – משיב בחוצפה. הוא מתנער מכל אחריות למעשיו, וטוען שבכלל האשמים הם אנחנו, או אחרים, העיקר לא הוא. ילד כזה, נראה אולי כאילו יש לו חיים טובים, שהרי מכל סיטואציה הוא מוציא את עצמו 'נקי' ו'כשר', אולם האמת היא לא כך. הילד הזה מפעיל כל הזמן את מנגנון ההישרדות שלו, אותה מערכת שעוזרת לאדם כשהוא באיזור סכנה. במצב כזה, מצד אחד הוא מתמלא בכוחות אדירים, בכדי להאבק ולהגן על עצמו, אך מצד שני המח והלב שלו כבויים. אין לו פנאי לעסוק בבנייה עצמית, בהפעלת שיקול דעת, או ביצירת פתרונות. כל כוחות נפשו מגוייסים ב'צו חירום' כדי להגן על נפשו מקריסה נפשית כתוצאה מהביקורת. ולא זו בלבד, אלא מכיון שהוא רגיל להיות ב'מצב מלחמה', הרי הוא מפתח נטיות למתח, כעס ותוקפנות, אף מחוץ לזמן שבו הוא שומע את הביקורת. בקיצור, מצבו הולך ומסתבך, ועמו מצבם של הסובבים עמו.
'הבורח' – יש ילדים שאינם תוקפניים, אולם מצד שני נפשם רגישה, ואינה מסוגלת להכיל את קיתונות הביקורת. הם נוקטים בטקטיקה של 'בריחה'. ברגע שאנחנו פותחים בדברי מוסר – אזניו נכבות. הוא אינו שומע את דברינו, נכנס מאוזן אחת ויוצא מאוזן שניה. אנחנו בתגובה צועקים יותר חזק, נוזפים יותר בעוצמה, אולם הוא בשלו, אינו שומע ואינו מגיב. לפעמים הוא כן מגיב תגובות שונות של התחמקות, כמו 'זה לא אשמתי' או 'לא שמתי לב', כשהמטרה היחידה שלו בכך היא לחמוק מהמתקפה כדי לשמור על אי פנימי של שפיות. והבעיה הגדולה היא, שלא רק שהביקורת לא עוזרת כלום, אלא הילד מפתח לעצמו גישה מנותקת וחמקנית כלפי החיים בכלל. אט אט הוא מנתק קשר פנימי עם ההורים, עם מוסדות הלימודים, וח"ו גם עם רוח הבית, רוח התורה והמצוות.

גם זה נחשב לביקורת
ישנן כמה סוגי שיחות, שאולי בעיני ההורים לא נחשבים ל'ביקורת', אולם בעיני הילדים כן. הבה נפרט אותם.
עצות לחיים – יש הורים שלא נותנים מוסר, אלא רק עצות לחיים. "בטח לא שמת לב, אבל עוד שלש שנים אתה אמור להיבחן לישיבות-קטנות. אז לטובתך, ממש לטובתך אנחנו מיידעים אותך, שהישיבות רוצות רק בחורים טובים שמשקיעים בלימוד, ולכן כדאי לך להשקיע". או: "חני היקרה, יש לי עצה לתת לך. כשאת הולכת לישון מאוחר, אז את עייפה בבוקר, ואז את מאחרת ללימודים, אז אני רק מזכירה לך, דבר שבטח שכחת ממנו, שעכשיו בדיוק זה הזמן ללכת לישון, לטובתך ולהצלחתך". הורים יקרים! כאשר אתם נותנים עצות לחיים מבלי שהילד ביקש אותם, זוהי ביקורת לכל דבר! וזה ממש לא עצות, כי את כל העצות הללו שהנכם אומרים לו הוא כבר יודע מעצמו, אלא שהוא בוחר להתעלם מכך, בגלל כל מיני דחפים רגעיים שדוחפים אותו. לא באתי לומר ששיחות אלו פסולות לגמרי, אלא רק להגדיר אותם נכון – הם לא עצות, וגם לא עידוד חיובי, אלו שיחות ביקורת!
אתה פוטנציאל – כשהורים מעוררים את ילדם לכך שיש לו פוטנציאל גבוה, שאם רק ינצל את כשרונותיו המרובים אזי יפרח לתפארה. ואולי מוסיפים לו שהוא הבכור בבית או מהמשפיעים בחברה, ולכן אם הוא יבחר בדרך הטובה, יוכלו רבים ליהנות מאורו. יתכן שההורים סבורים שזו מחמאה, שהרי עוסקים כאן לכאורה בחלקים החיוביים שלו. אולם האמת היא שבדרך כלל זה נתפס בעיניו כביקורת, אולי אפילו ביקורת נוקבת. למה? ראשית, הילד יודע בתוך ליבו שהפונטציאל הוא לא מעשה טוב שלו, אלא מתנת שמים, והדבר היחיד שיש לו ערך אמיתי זה המעשים הטובים שלו. והרי האמירות האלו מרמזות לו שהוא לא מנצל את הפונטציאל, ולא בוחר במעשים טובים. ולכן זו ביקורת ולא מחמאה! שנית, ככל שאנו מדברים יותר על כוחותיו הבלתי מנוצלים, אנו מעמיקים יותר את הביקורת. כל התבוננות נוספת בפונטציאל שלו, מעצימה את התביעה עליו: "הרי אתה כל כך כשרוני, כל כך חכם וכל כך נבון – אז איך אתה מסוגל להתנהג כך?!". ושוב, אינני אומר שהדיבורים הללו פסולים, יתכן שיש להם מקום, אבל חשוב לדעת ולא לטעות – זו ביקורת ולא מחמאה.
הצלחות מן העבר – יש הורים שממחישים לילד עד כמה הוא מסוגל, על ידי שמזכירים הצלחות שלו מן העבר. "תיזכר איך בשנה שעברה הצטיינת בלימודים, איזה חידושי תורה יפים כתבת, סימן שאתה מסוגל". ושוב, בדיוק כמו בסעיף הקודם, זו ביקורת, ואפילו ביקורת חריפה. ומאותם סיבות: הדיבורים על שנה שעברה, מרמזים לו שבשנה זו הוא לא מתפקד כראוי. וכן, דווקא בגלל שהוכיח בעבר שהוא מסוגל, מתגברת התביעה עליו מדוע אינו מתנהג טוב בהווה. ומעשה שהיה בבחור מתמודד שהגיע יום אחד הביתה, ומצא שאמו תלתה מעל למיטתו מבחנים שלו משנים קודמות, בהם קיבל ציונים גבוהים. הבחור תלש את המבחנים והטיח אותם ארצה בחמת זעם [למרות שהם הכילו דברי תורה!], ואמו ממש לא הבינה מדוע. הרי היא רק רצתה לעודד אותו. הסברתי לה את הדברים האמורים.
ואם ישאל השואל, אם כל זה נחשב לביקורת, אז מהי מחמאה? ובכן, ההגדרה הבסיסית של מחמאה הינה: דיבור על מעשים טובים שנעשו בהווה. למשל: "שמחתי מאד לשמוע אותך שר זמירות שבת". או: "זה עשה לנו נחת שהתנדבת לסדר את הבית", וכדומה.

הרב יחיאל פליסקין - יו"ל ע"י ארגון 'שתולים - להצליח בחינוך'טל: 0527614899  

אם ברצונכם לקבל חוברות ומאמרים נוספים בעניני חינוך
הצטרפו לרשימת התפוצה של 'שתולים', בדוא"ל:  Ymp803@gmail.com 

להארות ותגובות בנושאי החוברת
ניתן לפנות ישירות למחבר
דוא"ל: Ymp803@gmail.com