בס"ד

רגשות אשמה של הורים- מאת הרב יחיאל פליסקין (מחבר הספר שתולים בבית השם)

4. נקיפות מצפון - כמה? ומתי?

ביארנו עד עתה כמה אופנים של לימוד זכות על ההורים, עפ"י גדולי ישראל. אמנם מצד שני, בודאי שאדם צריך גם לקחת אחריות על מעשיו, לחוש נקיפות מצפון על חטאיו, להתחרט על טעויות שעשה, לעשות חשבון נפש, לחזור בתשובה על כך, ולהתבונן מה אפשר לתקן.
ברם יש לדון, מהי הפרופורציה הנכונה? עד כמה מוטל על האדם לשפוט את עצמו ברותחין, ועד כמה מוטל עליו לדון את עצמו לכף זכות? הנטיה הטבעית של בני האדם, ובפרט אנשים עובדי ה' ובעלי מודעות עצמית גבוהה, היא לייסר את עצמם ללא רחמים על חטאיהם וטעויותיהם. ברם גישה זו מובילה בסופו של דבר להרס פנימי, הן ברובד הרוחני, הן ברובד הנפשי, והן בבריאות הגוף. 
הגישה הנכונה היא, כפי שנוכל ללמוד מהעדות דלהלן: 
סיפר תלמיד חכם אחד: זכורני בהיותי כבן שבע עשרה-שמונה עשרה, באחד מביקורי אצל מו"ר מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, וכדרכו היה מחזקני בשיחת חיזוק קצרה, אמר לי אז שיחה שלמה בנושא ואמר לי אף לרשום זאת למען יעמדו ימים רבים. כותרת השיחה היתה: להסתובב עם הרגשת חוסר שביעות רצון זה הדבר הכי גרוע בעולם. והסביר שנכון שצריך זמנים של חשבון הנפש וביקורת עצמית ולחדד שאיפות נעלות, זה לזמנים מיוחדים, מידי פעם, אבל ההתנהלות היום יומית... צריך להיות תמיד בשביעות רצון (מכתב מת"ח א' שליט"א בסוף ספר בעצתך תנחני, ח"ב).
ולנידוננו, החשיבה הקבועה והיומיומית שלנו כהורים כלפי עצמנו, צריכה להיות חיובית. לחזור ולשנן את כל ההסברים מדוע חלק גדול מהטעויות אינן באשמתנו, וגם החלק שכן באשמתנו גם הוא רצון ה'. ואילו בזמן מסוים שנקציב לכך, לא יותר מ-15-30 דקות ביום, נעסוק בביקורת עצמית, בחרטה על העבר וקבלה לעתיד. כך נחיה חיים מאושרים לפי רצון ה'.
ומהו הזמן הנכון לחוש נקיפות מצפון? 
יש לאדם נטייה טבעית לחוש חרטות ונקיפות מצפון בעיקר בזמנים של חולשת הנפש, של קטנות המוחין. אולם בזמנים כאלו, נקיפות המצפון גורמות לעצבות ושברון לב, ואינן מובילות לתוצאות טובות. ולכן, יש לשמור את נקיפות המצפון אך ורק לזמנים של חוזק נפשי, ואילו בזמני חולשה יש להתייחס לנקיפות המצפון כאל 'מחשבות אסורות' ולגרשם בתקיפות מן המח והלב, ולהתעקש לחשוב אז רק מחשבות מעודדות ומשמחות.
כפי שכתב האדמו"ר בעל בית אברהם מסלאנים זצ"ל, במכתב להורים שבנם נפטר ל"ע: והכל בהשגחה פרטית, ואין להרהר, ויש בזה דברים בגו, שאפילו להתרעם על עצמו ולומר כי מעשיו גרמו, כי על זה יש זמן אחר. ודוקא בעת גדלות המוחין, או אז יכנע לבבו הערל, כי מה אני ומה מעשי וכו' וכו'. אבל בעת הקטנות אין להרהר כלום... על כן ידידי עליך ועל בני ביתך להתחזק איש לאחיו, ויאמר חזק חזק ובטח אל ה'. ותשמרו בריאותכם ולהסיר הדאגה מלב ומוח (בית אברהם, מכתבים, כו).
ויש הורים הסבורים, כי אמנם כן הוא שזו גזירה משמים, אך זה הגיע להם ההורים כעונש על חטאיהם, ושוב מייסרות נקיפות המצפון עד להחריד. 
אולם, רבותינו מעניקים לנו זוית ראיה מחודשת גם בנושא זה. 
הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז' ובעל 'שפתי חיים', דרש בפני הורים לילדים פגועי מח: הורה שיש לו ילד מיוחד, מותר לו לחשוב אולי זהו עונש עבורו, אך מאידך גם אם זה עונש, תפקידו להופכו לאתגר בעבודת ה' שיהיו יסורים של אהבה, אין השי"ת נותן עונש בתור נקמה אלא בתור אתגר לעבודת ה', וצריך לנצל את העונש באהבה לצורך עליה בעבודת השם (עפ"י מסילות חיים בחינוך, ח"ב פרק ב').

הרב יחיאל פליסקין - יו"ל ע"י ארגון 'שתולים - להצליח בחינוך'טל: 0527614899  

אם ברצונכם לקבל חוברות ומאמרים נוספים בעניני חינוך
הצטרפו לרשימת התפוצה של 'שתולים', בדוא"ל:  Ymp803@gmail.com 

להארות ותגובות בנושאי החוברת
ניתן לפנות ישירות למחבר
דוא"ל: Ymp803@gmail.com