בס"ד

מחמאות/ביקורת- מאת הרב יחיאל פליסקין (מחבר הספר שתולים בבית השם)
 

פתיחה
בחסדי השי"ת זכיתי לעסוק בחינוך מזה כחמש עשרה שנים, בעיקר בקרב בחורי חמד נ"י, כשהעבודה העיקרית שלנו בחינוך –  היא להעלות את האור הפנימי המצוי בלב כל יהודי, ולהלהיב את שלהבת הקדושה, שבכוחה לגבור על כל רוח רעה וזרה. 
ימי החנוכה, הם זמן מיוחד ומסוגל להעלות את אור הנשמה, וכפי שהסבירו צדיקים, כשאנו מדליקים נר קטן וצנום, המונח לו מחוצה לדלת [ולא בפנים], בצד שמאל [ולא בצד ימין], למטה מעשרה טפחים [ולא בגובה], לעתותי ערב בו החושך מתגבר בעולם - מעט אור זה, כל זמן שהוא דולק, מתגבר ועולה עד שהוא מנצח עולם שלם של חושך.
ברוח זו, נכתוב בעז"ה כמה עצות מעשיות, כיצד אנו כהורים יכולים להתמקד באור הקיים אצל ילדינו, ובעזרתו לבנות את אישיותם לתפארת.

חשיבות המחמאות
שמעתי מסבתי שתחי' אשר גדלה בעיר וינה לפני כשמונים שנה, שבילדותה היה מקובל לסבור כי זה לא נכון שהורים יחמיאו לילדיהם, שהדבר עלול לגרום להם לגאוה, או לתחושה שהכל מושלם ולא צריך להתקדם יותר. וכך היו ילדים רבים שגדלו באוירה משפחתית חמימה אמנם, אך ללא שום מחמאה מההורים, שנחשבו לאקט בלתי חינוכי. "וזה חסר לי עד היום", סיימה.
כיום, כמדומני שדעה זו חלפה עברה מן העולם, ואין כמעט הורה שיסבור כך. כמעט כולם יודעים, שילד צריך לשמוע הרבה מחמאות ומילים טובות מהוריו ומחנכיו, בכדי לעצב לו דימוי עצמי חיובי, ולתת לו כח וחשק להוסיף ולהתקדם בכל התחומים. כתבתי "כמעט", כי כמו בכל כלל – גם כאן יש עדיין הורים מעטים השוגים בזה, וראוי להעמיד אותם על האמת.
סיפר הרה"ג ר' מרדכי פיש שליט"א, משגיח בישיבת אור אלחנן לצעירים: שאלתי פעם אב ביקורתי, האם יוצא לו מדי פעם לפרגן לבנו, אך הוא ענה לי בצורה מזלזלת, שאיננו מחזיק מה'שיטה' של היום, כל הזמן מטיפים למילה טובה, ראוי להפסיק עם הפינוקים האלו. בהמשך השיחה, יצא לי לשבח את האב על פעולה מסוימת שעשה עם בנו, אינני יכול לתאר איך הוא יצא מגדרו, ו'נמס' מרוב התהלבות על הפרגון שקיבל... לפתע התברר כי ה'שיטה של היום' דווקא רלוונטית לחלוטין, ואף לגבי מבוגרים...
שמא נחשוב, כי ה'שיטה' הזו נצרכת רק עבור החלשים, או הנחשלים. אולם לא! גם הילדים המוכשרים והמתמידים, זקוקים לכך לא פחות. ניקח לדוגמא את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אשר היה כידוע נכדו של 'בעל הלשם', הלא הוא הגה"ק רבי שלמה אלישיב זצוק"ל, מגדולי המקובלים, בעל הספר 'לשם שבו ואחלמה'. לעת זקנותו של בעל הלשם, כהו עיניו הקדושות, וכאשר חפץ לכתוב את ההקדמה לספרו, "שהוא מדבר בכלל מציאות המלאכים וכל צבא מרום" (כלשונו שם), קרא לנכדו מקורבו יוסף שלום אלישיב שהיה אז נער כבן שלש-עשרה, והקריא לפניו את דברי ההקדמה, כשהנכד חוקקם עלי גליון. בסיום ההקדמה הארוכה מביע הסב את רוב הוקרתו לנכדו במילים הבאות: "לא עלה בידי לעשות הקדמה להספר כחפצי בו, כי כשל כחי וכהו עיני למאוד, עד שקשה לי אפילו לכתוב מילה אחת, וגם הדרוש הזה כתבתי אותו בתלאה רבה וסדרתיו על ידי זולתי, על ידי נכדי הילד כמ"ר יוסף שלום שליט"א בן בתי מרת חיה מושא תחי' ". לכאורה, כמה מילים של הכרת הטוב, ותו לא. אולם היה בהם הרבה מעבר לכך! לימים, סח מרן הגריש"א זצ"ל בפני תלמידו הרה"ג רבי יצחק דרזי שליט"א, כי בשעתו התעודד מדברים אלו שכתב עליו סבו הגדול, ושאב מכך כח ללימוד התורה.

הפרופורציה של המחמאות לעומת הביקורת
ובכן, הבה נשוחח אודות הורים אשר מודעים לחשיבות המחמאות, ואף משמיעים דיבורי עידוד באזני ילדיהם מדי פעם. מה טוב ומה נעים. אולם יש לשים לב, כי כל הורה משמיע באזני בנו גם דיבורים אחרים, כמו ביקורת, גערות, ותוכחות. ובודאי שילד צריך לשמוע גם דיבורים כאלו, כנאמר 'חושך שבטו שונא בנו'. וכאן נשאלת השאלה, מה הילד שומע יותר? כי אם דברי הביקורת והמוסר מהווים את הרוב, ואילו המחמאות מהוות מיעוט, ולפעמים מיעוט קטן ושולי, אזי יש חשש רציני שהרוב ינצח, ומה שהילד ישמע באזני רוחו שוב ושוב, הוא דווקא את דברי הביקורת המרובים, אשר בונים בתוכו תחושה של "אני לא בסדר". המחמאות המעטות - אם כי אין לזלזל בהם, כל מילה טובה שווה זהב - לא יספיקו כדי לעצב לו דימוי עצמי חיובי.
סיפר כ"ק האדמו"ר מראחמיסטריווקא-ארה"ב שליט"א: פעם כאשר שוחחתי עם מורי חמי כ"ק האדמו"ר מסקווירא זצוק"ל בענין חינוך הבחורים בישיבה, ביקש לדעת האם מזדמן לפעמים שהנני רואה צורך לומר לבחור דברי תוכחה. בתוך הדברים שאל אותי: כמה זמן אורך לך ה'פסק' [הביקורת שאתה מעיר לבחור]? והשבתי לו, כמו חצי דקה. נענה חמי זצ"ל ואמר: אם לא תקדיש  כחצי שעה באותו יום או למחרתו לפייסו ולעודדו, אל תתחיל לומר לו שום דברי תוכחה!
איך נוכל לדעת מה הילד שומע יותר? ובכן, רוב הילדים שומעים רוב הזמן ביקורת. זו המציאות השכיחה בבתי ישראל. כמובן, אין הדבר נובע מתוך רצון רע ח"ו, אלא מכך שההערות נפלטות מפינו בתדירות, בטבעיות, מבלי תכנון מיוחד. ואילו המחמאות צריכות בדרך כלל יוזמה מיוחדת, רוח של רצון טוב מצד ההורים. בדרך כלל טרדות החיים השוחקות, והעובדה שאנו נדרשים להטיל משמעת ולפתור בעיות המתעוררות כל הזמן בבית, גורמים לנו להשמיע הרבה יותר ביקורת מאשר מחמאות.
יתכן שהתופעה בולטת עוד יותר אצל הורים בעלי רמה תורנית גבוהה, אשר דווקא בגלל שהם שואפים לגדולות, ואמונים על חיים של עליה רוחנית, הם מצפים להרבה גם מילדיהם, ולכן מרבים להעיר לילדיהם, מתוך דאגה כנה למצבם הרוחני. 
התופעה מתגברת פי כמה, אם המדובר בילד מאתגר, בעל אופי תוסס במיוחד, או עקשן יותר מהממוצע וכד'. ילד כזה סביר להניח כי בדרך כלל הוא שומע קיתונות של ביקורת, ורק קורטוב של מחמאות. ושוב, אין לשפוט את ההורים על כך, כי ילדים כאלו מייצרים לפעמים עשרות קונפליקטים ביום, ואפשר לומר שהם כמעט "מאלצים" את ההורים לגעור בהם, לנזוף בהם, ולקרוא אותם לסדר שוב ושוב.

הרב יחיאל פליסקין - יו"ל ע"י ארגון 'שתולים - להצליח בחינוך'טל: 0527614899  

אם ברצונכם לקבל חוברות ומאמרים נוספים בעניני חינוך
הצטרפו לרשימת התפוצה של 'שתולים', בדוא"ל:  Ymp803@gmail.com 

להארות ותגובות בנושאי החוברת
ניתן לפנות ישירות למחבר
דוא"ל: Ymp803@gmail.com